אופרת בייג'ינג או אופרת פקין (בסינית Jīngjù 京剧) היא ללא ספק אחד מסמלי התרבות הסינית,
והיא מהווה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של הציוויליזציה הסינית. זוהי אומנות במה סינית מסורתית
המספרת סיפור באמצעות דיבור, שירה, ריקוד, אקרובטיקה ואומנויות לחימה. אופרת בייג'ינג התהוותה
במאה ה-19 (כן כן, יחסית צעירה) מתוך צורות אומנות במה קודמות- לפיכך, היא מהווה סינתזה של
צורות האופרה האחרות בסין.
היסטוריה
כדי להבין את המקורות של אופרת בייג'ינג, נחזור לתקופת שושלת צי'נג (1644-1911):
עד שנת 1790, היו מספר אומנויות במה ששלטו בתחום הבידור והשפיעו על התהוותה של אופרת בייג'ינג,
החשובה שבהן הייתה אופרת חווי (Huiju) שמקורה במחוז אן-חווי. מה קרה בשנת 1790? בשנה זו חגג
הקיסר צ'יינלונג את יום הולדתו ה-80. אחד ממופעי הבידור הבולטים ביום ההולדת היה מופע אופרת חווי של
להקה ממחוז אן-חווי ששילבה מוסיקה, ריקוד, שירה ואומנויות לחימה ושבתה את לבו של הקהל. הופעתם
הכתה גלים והביאה לעלייתן של להקות נוספות לבירה. עם הזמן, אימצו הלהקות הללו סגנונות, וכלי נגינה
מקומיים חדשים ואלו התהוו לכדי סגנון אופרה חדש- אופרת בייג'ינג. כאמור, אופרת בייג'ינג היא סגנון במה
המהווה שילוב בין סגנונות שונים: אופרת חוי, אופרת קון, וסגנונות מקומיים מאזור בייג'ינג. כך, היא אימצה
לעצמה אלמנטים מכל סגנון, הכניסה כלי נגינה חדשים, והביאה סגנון מוסיקלי חדש ופשוט יותר מהקודמות.
עד סוף המאה ה-19 היא צברה יותר ויותר פופולריות בקרב קהל הצופים. בין המופעים הבולטים בז'אנר היו
מופע "גבעת דינג ג'ין", ו"ציד הגרזן" המבוססים על סיפורים היסטוריים מתוך "רומן שלוש הממלכות".
מתוך רומן "המסע למערב". תמונה: החברה הלאומית של אופרת בייג'ינג בסין
תפקידים ודמויות
אופרת בייג'ינג הייתה במקור אומנות במה גברית- כלומר, כל התפקידים במופעים בוצעו על ידי גברים בלבד.
רק לקראת שנות ה-70 של המאה ה-19 החלו נשים באופן לא רשמי לקיים תפקידים במופעים מתוך רצון
לקחת חלק שווה באומנות זו.
הדמויות המגולמות באופרת בייג'ינג עוטות על עצמן מסיכות, איפור פנים עשיר, ותלבושות מלאות צבע ואופי,
כל אחת בהתאם למאפיינים שלה: מין, גיל, אישיות, עיסוק ומעמד חברתי. ניתן לחלק את הדמויות ל-4
קטגוריות עיקריות (שאותן ניתן לחלק לתת-קטגוריות): שנג, דן, ג'ינג, וצ'ואו. לרוב, שחקן אופרת בייג'ינג
מתמחה בגילום דמויות מקטגוריה אחת בלבד לאורך הקריירה שלו, אולם ישנם שחקנים בודדים ששיחקו
דמויות מקטגוריות שונות. מה מאפיין את הדמויות בכל קטגוריה?
דמויות בקטגוריית שנג הן דמויות גבריות, בוגרות, בעלות אופי חיובי. דמויות אלו מאופרות באיפור בהיר.
דמויות בקטגוריית דן הן דמויות נשיות אשר לאורך ההיסטוריה היו מגולמות בעיקר על ידי גברים. דמויות
בקטגוריית ג'ינג הן דמויות גבריות בעלות תכונות מיוחדות (אומץ, ערמומיות, טיפשות, אכזריות), אלו עוטות
על עצמן איפור פנים צבעוני ובולט התואם לתכונותיהן הייחודיות. דמויות בקטגוריית צ'ואו הן דמויות רקע,
בד"כ קומיות או בעלות תכונות שליליות. סימן ההיכר שלהן הוא כתם לבן סביב העיניים והאף.
תמונות: החברה הלאומית של אופרת בייג'ינג בסין
מאפייני הז'אנר
שחקן באופרת פקין נדרש לארבע מיומנויות במה עיקריות: שירה, ריקוד, דיבור, ולחימה בתנועה, אשר באמצעותן
הדמויות מספרות את סיפור המופע. החשובה שבהן היא שירה, לאחר מכן המונולוגים המלווים אותה, ואליהם
מתלווים ריקוד ואומנויות לחימה שמכניסים חיים ותנועה למתרחש על הבמה.
כאמור, הדמויות עוטות על עצמן איפור פנים, מסיכות ותלבושות המשקפים את אופיין. מסכות בצבעים שונים
מסמלות תכונות שונות. כך למשל, דמות אמיצה ונאמנה תלבש מסכה אדומה, דמות רצינית תלבש מסכה שחורה.
את המתרחש על הבמה מלווה הרכב מוסיקלי של כלי מיתר וכלי הקשה סינים. לכל סגנון אופרה כלי נגינה
מקומיים שמלווים את יצירות הז'אנר. כאמור, אופרת בייג'ינג משלבת כמה סגנונות אופרה. לפיכך, ההרכב
המוסיקלי באופרת בייג'ינג מורכב מכלים מסורתיים שאומצו מז'אנרים אחרים וגם מכלים מקומיים. הנה כמה
דוגמאות:
תוף: כלי הקשה בצורות שונות המשמש לליווי סצינות של קרבות, עימותים, ועוד.
גונג: כלי הקשה המלווה כניסת פקידים לבמה, או סצינות אמוציונליות. נהוג להחזיק את הגונג בחוט ביד
שמאל ולהקיש על קצהו ביד ימין.
ארחו: כלי מיתר בעל צוואר ארוך, שני מיתרים ותיבת תהודה עשויה מבמבוק. הארחו בעל מנעד צלילים רחב וגבוה.
יואה צ'ין: כלי מיתר בעל שני מיתרים ותיבה העשויה מעץ. היואה צ'ין משמש ללוות את השחקן בשירתו
ולהעצים את האמוציות שהוא מבקש להביע בשיר.
סאן שיאן: כלי מיתר בעל צוואר ארוך, שלושה מיתרים ותיבת תהודה עשויה מבקבוק אך קטנה יותר
מזו של הארחו. זהו הכלי בעל המנעד הרחב ביותר מבין הכלים באופרה, שכן ניתן להפיק ממנו
צלילים רכים וכן צלילים עוצמתיים.
