בתחילת המאה העשרים, כאשר לימוד מהמערב החל לחדור לסין, האינטלקטואלים של התקופה -מתוך רצון לשמר על הזהות שלהם אל מול הידע המערבי- החלו להיצמד למושגים כמו "ציור סיני" על מנת להבחין עצמם מ-"ציורים מערביים". אולם לאחר מספר מאבקים שלא נחלו הצלחה הם החלו לוותר על ה-"ריכוזיות הסיניות" האומנותית שלהם. ידוע שלאמנים מערביים קשה מאוד להצליח בסין, אולם קשה אף יותר הוא לציור הסיני להגן על עצמו מפני השפעות מערביות. לאורך ההיסטוריה של האומנות המודרנית בסין, כל המושגים כמו "מיזוג", "התפשרות", "התנגשות" שנזרקו לחלל האוויר בהקשר של ציור סיני ומערבי, כולם בעצם משחקים טכניים בין שתי המתודולוגיות השונות של הציור הסיני והמערבי. במאה הקודמת היינו עדים לאבולוציה של הציור הסיני מ-"התכחשות למסורת" ו-"שינוי המסורת" ל-"העלאת זיכרונות מהמסורת", וגם ההתנגשות בין מושגים סינים ומערביים, כמו מסורת וקדמה, מדע ולא-מדע, עבודת מכחול חופשית וריאליזם. המאה האחרונה בציור הסיני מאופיינת על ידי מספר רב של חוויותיהם של האמנים בסין. כל המהפכות וניסיונות החיפוש שלהם מדגימים את האומץ שלהם לנסות לפרוץ מתוך המסורת ולהתמודד עם העתיד החדש שלפניהם.
- הטלת ספק במסורת: רפורמה ומהפיכה (1900-1949)ההעזה לצאת כנגד מסורת הציורי הסיני המסורתי החלה בתחילת המאה העשרים. הרבה מאוד ציירים סינים שחזרו מהמערב במהלך שנות השלושים הציגו לסין את סגנון הציור המערבי- סגנון המאופיין כמדעי ריאליסטי. כעת היו שלושה זרמים באומנות הסינית: המסורתיים, הרפורמטורים והמודרניסטיים, שלוש הזרמים הללו היוו את הבסיס לשינוי שיעבור על הציור הסיני במהלך המאה העשרים.
- משנים את המסורת: שינוי בציור הסיני ובאמנים הסיניים (1950-1979)לאחר 1949 הסגנון המסורתי נחשב כמיושן וככזה שלא יכול להביע את המאפיינים של העידן החדש, ולכן הציירים בסין נאלצו לעבור שינוי משמעותי. על מנת להצליח בשינוי, הדבר החשוב ביותר היה להתחיל להביע את חיי היום יום האמתיים של העם הסיני. שינוי תכני הציורים היה הבסיס המשמעותי ביותר לרפורמה בציור הסיני, והוא ההבדל הגדול ביותר בין הציור המסורתי לזה המודרני. בזמן ההוא, תהליך היצירה החדש שיוסד על ידי סו ביי-חונג בתחילת המאה העשרים, סגנון שהתבסס בעיקר על סקיצות ציור של חיי היום יום, תורגל ברחבי סין והפך להיות נפוץ מאוד.
- העלאת זכרונות מהעבר: התחייה מחדש של המסורת (1980-1999)
בסוף המאה העשרים, לציירים הסינים הייתה סובלנות ופתיחות רבה יותר לרב-תרבותיות ולסגנונות אומנותיים שונים. בתקופה ההיא, אסכולות הציור המפורסמות ביותר היו "ציור משכילים חדש" ו- "התנסויות בדיו". סגנון "הציור המשכיל החדש" הכריז על התחייה החדשה של המסורת, כמו גם שיקף את הדמיון הרב לסגנון המסורתי בו מתמוסס הקשר בין האינדיבידואל, הציור והחברה. בבחינה מחודשת של המסורת, היו גם ציירים שפיתחו לעצמם אסטרטגיה חדשה, "התנסות בדיו", בניסיון להבין מנוקדת מבט חדשה את הקשר בין קליגרפיה, ציור, מכחול ודיו. החל משנות השמונים של המאה העשרים, ציירים סינים החלו להיחשף בהדרגה ליצירותיהם של אמנים מהמערב כגון: מונק, קירשנר, מארק, בייקון, קליין ודה-קונינג. הציירים הסינים החלו להשתמש בטכניקות הללו בניסיון להכניס מודרניזם לציור הסיני המסורתי. בנוסף, מחשבה נוספת הוכנסה במאפיינים הפיזיים של שטיפת הדיו. סימנים לשוניים, הפשטות, עיוותים, הגזמות, כמו גם טכניקות של קיפול נייר, התזה בספריי, טפטוף, שפשוף ושימוש במברשות רחבות כולם הוכנסו לשימוש נרחב ביצירות של תקופה זו.
