מוסיקה סינית: כלי נגינה מסורתיים

10.05.2020

המוסיקה הסינית היא מוסיקה עשירה עם היסטוריה של אלפי שנים. כלי הנגינה המזוהים היום עם המסורת
הסינית, הגיעו מאזורים שונים בסין וחלק משכנותיה והפכו לחלק בלתי נפרד מתרבות המוסיקה הסינית.
המוסיקה הסינית המסורתית מחפשת הרמוניה, ומציעה מנעד רחב של צלילים היוצרים מלודיות שונות
מהמוסיקה הקלאסית המערבית.
נהוג לחלק את כלי הנגינה הסינים המסורתיים ל-8 קטגוריות (bayin- שמונה הצלילים) על פי החומר ממנו
הכלי עשוי: משי, במבוק, עץ, מתכת, אבן, דלעת, עור, חרס. בכל קטגוריה אפשר למנות עשרות כלי נגינה, אך
אנחנו נתמקד בכלים הקלאסיים שכל אחד חייב להכיר: ארחו, פיפה, גוג'נג, דיזה וגוצ'ין.

ארחו 二胡

זהו כלי קשת בעל 2 מיתרים, ותיבת תהודה דמוי תוף קטן העשויה מבמבוק. קשה להתחקות אחר המקור של
הארחו אך יש הטוענים שמקורו במונגוליה. באופן מסורתי, לארחו צוואר באורך של 81 ס"מ, לאורכו מתוחים
שני מיתרים, ותיבת התהודה מכוסה בחלקה הקדמי בעור נחש.

רבים מכנים את הארחו "הכינור הסיני", משום שבהאזנה ראשונית לכלי, הצלילים שהוא מפיק מזכירים במידה
רבה את צלילי הכינור. אך במבט מעמיק יותר, ניתן להבין כי מבנה הכלי, מנעד הצלילים וטכניקות הפריטה
בארחו יוצרים צלילים מיוחדים, מגוונים ושונים מהכינור המערבי. ראשית, לארחו אין שחיף (פס עץ המונח על
גבי הצוואר שבא במגע עם המיתרים בלחיצה עליהם). שנית, יש לו רק שני מיתרים בשונה מהכינור בעל 4
מיתרים. בנוסף לכך, המבנה והגודל של תיבת התהודה שונה מזה של הכינור. תיבת התהודה של הארחו
קטנה, מחוררת מאחור ומכוסה בעור בחלקו הקדמי.

נגן הארחו מנגן בישיבה כשהארחו מונח על רגלו, ביד אחת מחזיק את הכלי ופורט לאורך המיתרים וביד
השנייה מעביר את את הקשת על גבי המיתרים בסמוך לתיבת התהודה. בשונה מהכינור, הנגן לוחץ על
המיתרים עם קצות האצבעות כשהמיתרים אינם נוגעים בצוואר הכלי. אלמנטים נוספים המשפיעים על
ייחודיות הצליל שמפיק הארחו הם רעד העור היוצר צלילים חזקים יותר, והקרבה של המיתרים זה לזה. נגן
ארחו מקצועי יכול להפיק ממנו אפקטים מוסיקליים של ציוץ ציפורים, נהירת סוס, נביחות כלב ועוד. כל אלו
הופכים את הארחו לכלי ייחודי המפיק צלילים עמוקים ועוצמתיים.

פיפה 琵琶

פי פה היא כלי מיתר סיני מסורתי בעל היסטוריה של מעל 2000 שנה. לפיפה 4 מיתרים, תיבת תהודה אגסית
עשויה מעץ, ובין 14 ל-26 גשרים. הפי-פה בצורתה האגסית הגיעה ככל הנראה לסין ממרכז אסיה בסוף
תקופת שושלת ההאן (200 לספירה) ואומצה לגרסה סינית מקומית.
הפיפה הפכה לפופולרית במיוחד בתקופת שושלת טאנג (618-907 לספירה), כשהפכה לכלי הנגינה העיקרי
שנוגן בחצר הקיסר. בתקופת שושלת הסונג, הפכה פחות פופולרית בחצר הקיסר, והפכה לכלי עממי יותר.
לאורך ההיסטוריה היא עברה שינויים והתפתחו מתוכה גרסאות שונות בעלות 2 מיתרים, ו-5 מיתרים, וגם
כמות הגשרים בה הוכפלה.

קצת על טכניקת הנגינה. במקור, נהוג היה לנגן בפיפה במאוזן (בדומה לפוזיצית נגינה בגיטרה), אך עם הזמן
אומצה שיטת הנגינה במאונך וכיום נגן הפיפה מנגן בישיבה כאשר תיבת התהודה מונחת על רגלו. בנגינה על
פיפה יש תפקיד פריטה ואחיזה חשוב לשתי הידיים. הנגן עונד על אצבעותיו מפרטי איסוף אצבע, ביד אחת
אוחז בצוואר הפיפה ולוחץ על המיתרים (בדומה לגיטרה), וביד השנייה פורט על המיתרים במרכז ולאורך
הכלי. מיומנות הנגינה בפיפה נחשבת לאחת ממיומנויות הנגינה המורכבות בעיקר בגלל הקואורדינציה,
והרגישות הדרושים להפקת צליל נקי ומדויק. צפו בפרופ' ג'אנג חונג יאן בביצוע היצירה המסורתית "פרחי האביב בליל ירח בנהר"

גוג'נג 古筝

גוּ גֶ'נְג הוא אחד מכלי הנגינה העתיקים והחשובים ביותר במסורת הסינית. הסימנייה הסינית גו 古
משמעותה עתיק, והסימניה הסינית ג'נג 筝 מתייחסת למשפחת שאליה משתייך הכלי: ציתר (כלי פריטה
אשר מיתריו מונחים בין שני גשרים בקצוות. הגו ג'נג נכנס לקטגוריית המשי מתוך 8 קטגוריות כלי הנגינה
בתרבות הסינית, משום שבעבר מיתריו היו עשויים משי.
ישנן השערות רבות לגבי מקורו של הגו ג'נג. יש הטוענים שכלי דומה נראה לראשונה בתקופת שושלת צ'ין
(206-221 לפנה"ס). אולם, הגרסה העתיקה ביותר של הגו ג'נג (אז בעל 13 מיתרים בלבד) שנמצאה
מתוארכת ככל הנראה לתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס).

הגו ג'נג בדרך כלל בעל 21 מיתרים וגשרים העומדים על לוח תהודה רחב, וניתנים להזזה. לפיכך, מנעד
הצלילים שניתן להפיק ממנו הוא מאוד רחב. נגני הגו ג'נג משתמשים במפרטי איסוף אצבע (מפרטים
שמלבישים על האצבעות) בדרך כלל ביד אחת או בשתי הידיים. ביד ימין הנגן פורט על המיתרים, וביד שמאל
הוא מעניק לצלילים עומק ואורך על ידי לחיצה על המיתר.

דיזה 笛子

חליל במבוק סיני מסורתי שימושי מאוד במוסיקה העממית, באופרה הסינית, ובתזמורות.
יש הטוענים כי כלי זה נוגן בסין כבר מתקופת המדינות הלוחמות (475-221 לפנה"ס), והוא הופיע לראשונה
במחוז חוביי לפני כ-7000 שנה. בסוף תקופת שושלת המינג ותחילת צ'ינג (סביב המאה ה-17) אומץ הדיזה
ככלי ליווי לאומנויות במה שונות בסין. כבר אז הדיזה התחלק לשני סוגים: באנג די- הגרסה המקוצרת
ששימשה לליווי רעשנים, וצ'ו די ששימשה ככלי מלווה באופרת קון.
הדיזה מגולף לרוב מבמבוק, ובו פיית נשיפה, פיית מעצור, וששה נקבים לאצבעות, בדומה לחליל המערבי
הדיזה מנוגן בצורה אנכית. נגן דיזה נדרש למיומנויות נגינה שונות ומגוונות: הקשה, נשיפה, לשון פרח,
טכניקת גלישה ועוד.

גוצ'ין 古琴

כלי מיתר החשוב ביותר בתרבות הסינית. זהו כלי פריטה בעל 7 מיתרים ממשפחת הציתר. כלומר, בדומה
לגוג'נג המיתרים מתוחים בין שני גשרים. זהו כלי נגינה שנתפס בעבר כפופולרי על ידי מלומדים בזכות
הצלילים המעודנים שהוא מפיק, גם קונפוציוס, מגדולי הפילוסופים הסיניים, ניגן בגוצ'ין מתוך אמונה כי הנגינה
מעשירה את ליבו של האדם. לפיכך, יש הרואים בכלי נגינה זה את המהות של האסטתיקה והפילוסופיה הסינית.
רבות דובר על מקורותיו של כלי נגינה זה. עד המאה ה-20 טענו כי הגוצ'ין הופיע כבר לפני 5,000 שנה. על פי
האגדה, פושי, שנונג והקיסר הצהוב יצרו את הגוצ'ין יחד. אולם, הגוצ'ין הופיע בספרות הסינית לפני כ-3,000
שנה, והעדויות העתיקות ביותר שנמצאו בקברים הן בנות 2,500 שנה.

בעבר היו כ-1000 טכניקות נגינה שונות לגוצ'ין, אך רק כמה מאות מהם נהוגים עד היום. בדומה לגו ג'נג,
הגוצ'ין מפיק צלילים עדינים ומרגיעים, ומעודד משמעת עצמית וריכוז. אולם בשונה מהגו ג'נג, טכניקת הנגינה
על גוצ'ין שמה דגש דווקא על היד השמאלית.